פינוי שוכרים – מבוא:
ישנם מביננו, שבוחרים להשקיע את כספם בקניית דירה למטרות השכרה. כך, באופן חודשי מתקבלים לידם דמי שכירות, בתמורה למתן אשרה זמנית למגורים בדירה שבבעלותם. זהו סידור נוח שמשרת את שני הצדדים לעסקה.
עם זאת, עסקת שכירות טומנת בחובה מוקשים וסיכונים, שחשוב להכירם בטרם מעשה. הסיכונים אותם נוטלים הצדדים, בעסקת שכירות אינם שווים כלל ועיקר, ונוטים באופן ברור לצד המשכיר, שכן, בעוד השוכר מסכן אך את דמי השכירות החודשיים, שאומדנם נע בין מס' אלפים, המשכיר לעומתו, מפקיד בידי השוכר (שלרוב, זר לו) את ביתו, קניינו היקר ביותר, בלי לדעת מה טיבו האמיתי ומה מסתתר מאחורי החזות החיצונית, שלעיתים מטעה.
ואכן, המציאות מוכיחה, כי בעלי נכסים רבים, מוצאים עצמם, לא אחת, עומדים בפני שוקת שבורה, כאשר השוכרים, אותם הכניסו לביתם, מפרים את חוזה השכירות באופן בוטה, בין השאר, כאשר אינם משלמים את דמי השכירות החודשיים ו/או מסרבים להתפנות מהנכס בתום החוזה, או לאחר שחוזה השכירות הופר בהפרה יסודית (שאז רשאי הצד הנפגע להביא לסיום החוזה, בתוך פרק הזמן הקבוע בו)
כיצד מתמודדים עם התופעה?
פינוי שוכרים ע"י עשיית דין עצמי – ישנם, לא מעט, חוזי שכירות בהם קבוע סעיף הנותן לבעל הנכס את הזכות לעשיית דין עצמי, כאשר שוכר מסרב להתפנות מהדירה בדרכים מקובלות.
עשיית דין עצמי, פירושה הזכות לפעול באמצעים פיזיים נגד שוכר במטרה לסלקו מהנכס לאלתר. יצוין, כי ניתוק חשמל, מים וגז בנכס המושכר מהווה עשיית דין עצמי. כך גם החלפת מנעול בדלת הנכס.
יש להדגיש, כי הגם שסעיף זה, לעשיית דין עצמי, קבוע בחוזה השכירות, אין זה מכשיר את השרץ. סעיף שכזה אינו חוקי, בהיותו נוגד את תקנת הציבור. הסעיף נועד להוות כלי, תיאורטי גרידא, להרתעת שוכרים-פולשים מועדים, וקיומו בחוזה השכירות אינו מהווה הגנה חוקית למשכיר שהחליט לפעול על פיו.
מצב עובדתי זה מעלה בעיה משפטית חמורה בפניה ניצב בעל הנכס, בסיטואציה בה מבקש הוא פינוי שוכר, לאחר שאלה מסרבים להתפנות, אינם משלמים את דמי השכירות ומונעים, בשהותם הבלתי חוקית בנכס, השכרת הנכס לשוכר אחר.
למעשה, אין בידי המשכיר כלי מיידי (וחוקי!) באמצעותו יכול להוציא את השוכר מהנכס המושכר לאלתר. שכן פינוי שוכרים בכוח הזרוע, יתפרש כעשיית דין עצמי אסורה.
למרבה האבסורד, אקט פיזי, מצד המשכיר, ע"י תפיסת חזקה בנכס המושכר, במטרה להביא לפינויו של השוכר מהדירה, יתפרש כהסגת גבול דווקא מצד בעל הנכס (!!!). נסח טאבו, המעיד כי הנכס בבעלותו לא יועיל פה. מה עוד שבתפיסת חזקה בנכס עלול המשכיר להסתבך בתביעה משפטית נגדו.
מן העבר השני, עומדת בפני המשכיר האפשרות לפנות לערכאה משפטית בתביעת פינוי שוכרים להוצאת השוכר מהנכס המושכר. עם זאת, תביעה מעין זו, אורכת זמן וכרוכה, מטבע הדברים, בהוצאות משפטיות, לא מבוטלות.
הגשת תביעת פינוי שוכרים בהליך משפטי
גלגלי הצדק טוחנים לאיטם. ההליכים המשפטיים הממושכים והעומס הרב על בתי המשפט, גורמים להיווצרות מצב אבסורדי לפיו השוכרים, עושים דין לעצמם, וממשיכים להתגורר בדירה לא להם, בבחינת מסיגי גבול של ממש, בעוד בעל הבית נותר חסר אונים מול אוזלת ידה של המערכת המשפטית שדנה אותו לחודשים ארוכים של המתנה, בטרם יוכל לממש את זכותו הקניינית על דירתו שלו.
לבעלי הנכסים היה דרוש פתרון מהיר וחד משמעי בכדי להוציא את השוכרים, מסיגי הגבול, מדירתם.
המצב החוקי היום
מצוקתם של בעלי הנכסים המשכירים את דירותיהם הגיעה לבית המחוקקים. ביום 28.12.08 נכנסו לתוקפן תקנות 215ז-215יג לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיהן, הגשת תביעה לפינוי מושכר תתברר תוך 60 יום בלבד.
זהו תיקון מבורך, אך ברי כי אין כדי להביא מזור מיידי למצוקת בעלי הנכסים, אולם, במציאות המשפטית, בה כל תביעה מתבררת משך חודשים ארוכים, יש לברך על צעד זה.