בית המשפט לענייני משפחה בטבריה, קיבל את תביעתו של תובע שתבע את פינויה של כלתו מהמושכר בבעלותו בו התגוררה ללא ששילמה דמי שכירות, תוך שחייב אותה אף בתשלום הוצאות משפט בסכום של 10,000 ₪ (!).
בית המשפט בפסק דינו דחה את כל טענות הכלה הנתבעת אף הביע דעתו על התנהלותה ועל כך שהגרסאות השונות שנתנה במהלך המשפט סתרו זו את זו ובסופו של דבר, קבע כי התובע הוכיח כי הוא הבעלים של המושכר והוא אינו צריך לשאת בהשלכות הסכסוך המשפחתי.
התובע הראה כי הינו הבעלים של המושכר ולא שולמו לו דמי שכירות
הנתבעת ובנו של התובע התגוררו יחד במושכר, כאשר בעליו היה צד שלישי, לו שילמו דמי שכירות מידי חודש בהתאם להסכם שכירות שהיה ביניהם.
לימים, רכש התובע את המושכר ואף העביר את הזכויות בו על שמו כדין, כאשר ממועד זה לא שילמו בני הזוג את דמי השכירות ואף סירבו לחתום על הסכם שכירות חדש מול התובע למרות פניותיו הרבות בעניין.
בין לבין, התחילו בני הזוג בהליכי גירושין כאשר הבן עזב את המושכר והנתבעת נותרה לגור במושכר לבדה ללא שמשלמת היא עדיין כל דמי שכירות לתובע.
משראה התובע כי כל פניותיו לא נענו הגיש את התביעה לפינוי המושכר כנגד בני הזוג, כאשר בינתיים עזב הבן את המושכר מרצונו (ובשל כך נמחקה לאחר מכן התביעה כנגדו).
הנתבעת טענה שלל טענות סותרות
לאורך כל התנהלותה, מבארת עו"ד רעות פלדר כי טענה הנתבעת טענות שונות שחלקן אף סותרות זו את זו ולא בכדי נדחו כולן בסופו של דבר. כך בין היתר טענה היא :
- כי העבירה כספים לידי התובע בגין הנכס ואף הוציאה כספים על מנת להשביחו.
- כי התובע רכש את המושכר עבורה ועבור בנו כעזרה כלכלית ולימים התכוון להעביר את רישום הבעלות במושכר על שמם וכי הבן הבטיח לה כל הזמן כי המושכר יהיה שלהם.
- כי התובע לא דרש ממנה תשלום דמי שכירות.
- כי התובע הסכים כי תישאר במושכר עד אשר תפתור את המחלוקות הכספיות עם בנו.
- התובע רקח מזימה עם הבן להוציא אותה מהמושכר.
- לא היה כלל הסכם שכירות עם התובע.
בית המשפט קיבל את התביעה והורה על פינוי הכלה מהמושכר
בית המשפט קבע דחה את טענות הנתבעת והורה על פינויה מהמושכר ואף חייבה בהוצאות משפט בסכום של 10,000 ₪ (!) תוך שגרס כי :
- התובע הינו הבעלים של הנכס – הוכחה בעלותו של התובע במושכר כנדרש ולפיכך, יש לאפשר לתובע ליהנות מרכושו ולהגן על קניינו.
- היעדרו של הסכם שכירות – אינו מצביע על בעייתיות שכן, המדובר בבני משפחה ואין בכך כדי להעיד על זכות כלשהי של הנתבעת להחזיק במושכר.
- אי תשלום דמי שכירות – אף אם הוסכם תחילה שהנתבעת לא תשלם דמי שכירות (לכאורה), אין הדבר אומר שהתובע מוותר בכך על זכויותיו לדרוש דמי שכירות או לדרוש את פינוי המושכר (!).
- אין ראיות להוצאות כספיות – הנתבעת לא הוכיחה כי שילמה בעבור רכישת המושכר או שהוציאה הוצאות להשבחתו.
- הסכסוך המשפטי שמתנהל עם הבן – אינו צריך לפגוע בזכויותיו הקנייניות של התובע וככל שיש לנתבעת טענות כספיות כאלה ואחרות כנגד הבן, תתכבד ותפתור במסגרות המשפטיות המתאימות.
- התנהלות התובע והבן – בית המשפט חיווה דעתו על כך שהבן כן הודה בחוב דמי השכירות לאביו וכן עזב את המושכר מרצונו וכי להתנהלות זו יש אמנם טעם לפגם, אך עדיין אין בכך כדי לפגוע בזכויותיו של אביו התובע בכל הנוגע למושכר.
זכות הקניין הינה זכות חזקה מאוד שבתי המשפט בדרך כלל יגנו עליה בתוקף, גם במקרים בהם מדובר בסכסוך משפחתי רגיש או מורכב יותר, עדיין תינתן לה קדימות ולכן, לא כדאי "לבנות" על זה.
לקריאת פסק הדין המלא ראו: 57790-01-22.
לייעוץ ראשוני חייג 
חייג עכשיו
צור קשר